האמנות
חינוך וולדורף מנסה, כאמור, לפגוש את מכלול הרבדים באישיותו של הילד, תוך הקפדה על התאמת תהליך הלמידה והחינוך אל השלב ההתפתחותי המסויים בו נמצא הילד.
מתוך תמונת התפתחות האדם, בתקופת בית הספר היסודי, מגיל שבע ועד ארבע עשרה בערך, בונה הילד את עולם הרגש שלו ואת עולמו הפנימי. דבר זה מוצא את ביטויו בכך שבשנות בית הספר היסודי, בכיתות א' עד ז' מכוונים התלמידים בעיקר אל המישור הרגשי של ישותם. את רכישת הידע, איסוף האינפורמציה, האימון השכלי והלמידה המופשטת מחליפים כאן הפנמה מלאת חיים ותנועה של תחומי הלימוד, הפעלה חוויתית ויצירתית של מירב צדדיו הגופניים והנפשיים של כל ילד.
חינוך וולדורף רואה את האומנות ככלי הטוב ביותר ללימוד בגיל זה, משום שזהו מדיום הפונה אל הרגש ואל החוויה ומזין אותם. הציור בצבעי מים, לדוגמה, הינו תהליך עמוק של מתן ביטוי לרגש ושל התבוננות בו. שיעורי האוריתמיה (צורת ביטוי בתנועה הקשורה לידע האנתרופוסופי) מהווים חוויה המפנה מרחב למפגש ולהרמוניה של הילד עם עולמו הרגשי-נפשי, הנגינה בחלילית בצוותא הינה פעילות אומנותית בעלת ערך רב ביצירת קשר ושותפות קבוצתית- חברתית.
האומנות בבית ספר וולדורף אינה מבודדת לשיעורי האומנותת בלבד. ההנחה היא שעליה לזרום ולהפרות כל שיעור וכל עשייה. בכל תחום ישנו שימוש באמצעים אומנותיים כחלק מתהליך הלימוד. לפיכך חינוך וולדורף, "טובל באומנות" = הציור והרישום, השירה והמוסיקה, הדקלום, התנועה והריקוד מהווים כולם מקור השראה והפרייה בעשייה החינוכית כולה. כפי שהנחה שטיינר את המורים, אל תעשו לילדים מבחנים, תעשו איתם הצגות.